יום שני, 22 באוגוסט 2011

משנה חינוכית - מאת הרב יהושע רוזן שליט"א

מאמר ראשון - כיצד מלמדים
א. החיוב ללמד
ב.   מעלת המלמד
ג.   ההכנות ללימוד
ד.   איך לדרבן את התלמידים ללמוד ?
ה.   שיטתו של מו"ר הרב יעקב כלאב זצ"ל
ו.    איך מצליחים בלימוד עפ"י הרב זצ"ל ?

א. החיוב ללמד
כתב הרמב"ם בפרק א' הלכה ב' מהלכות תלמוד תורה וז"ל: כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן-בנו שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אע"פ שאינם בניו שנאמר ושיננתם לבניך, מפי השמועה למדו בניד אלו תלמידיך וכדומה עכ"ל.

וכך כתב בספר המצוות מצוה יא וז"ל: שציוונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה... וכבר נכפל זה הציווי פעמים רבות, ולימדתם ועשיתם, למען ילמדון... עכ"ל.

וכ"כ בספר החינוך מצוה תי"ט, וז"ל: מצוות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור מה שמנענו הקל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת... שורש מצוה זו ידוע, בלימוד ידע האדם דרכי ה' יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה עכ"ל.

ב. פעלת המלמד
זכות גדולה היא ללמד תורה, וכל מי שזכה למתנה נהדרת זו שהעניק לו בורא עולם מאוצרו הטוב, צריך להודות לה' על כך בכל נשימה ונשימה. ,
וכבר אמרו חז"ל בכתובות דף נ' ע"א הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חיסדא, חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וכד'.
באבות פרק ב' משנה ט' כתוב: "רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי, הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"
ומפרש במדרש שמואל וז"ל: אם למדת תורה הרבה והשגת תורה הרבה אל תחזיק, טובה, שהיא התורה לעצמך, לך לבד, ולא תרצה ללמד לאחרים, רק יפוצו מעינותיך חוצה, ואל תחזיק אותה לעצמך לבד, כי לכך נוצרת ללמוד וללמד ומחוייב אתה ללמד לאחרים עכ"ל.
ובאבות פרק ג' משנה י"ז כותב רבי יוסף יעבץ החסיד ממגורשי ספרד וז"ל מסורת סיג לתורה, היא הקבלה ונקראה כן, כי אם אין מקבל אין נותן ולכן נקרא פעם ע"ש המקבל, ופעם על שם הנותן, והנאני (?) . ואני פירשתי שנקרא מסורת, כי המקבל חייב ליתנה לאחי והאחר לאחר עד סוף כל הדורות עכ"ל.

וכבר הובא בהקדמה לספר נפש החיים בשם רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל וז"ל... "וכך היה דברו אלי תמיד, שזה כול האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני, ככול אשר ימצא בכוחו לעשות" עכ"ל.

ג. הכנות ללימוד
לפני שמתחילים ללמד,חייבים כמוט ,ללמוד, וצריך להתכונן ולהתבונן היטב בסוגיה הנלמדת ולא להסתמך על זה שלמד סוגיה זו בזמן מן הזמנים, וכ"כ התפא"י בפרק קניין תורה,על קניין המ"ב "ומתיישב לבו בתלמודו" וז"ל :שמלמד לאחרים תורת ה' או דרכי ה' בדרשותיו, מתיישב לבו מתחילה היטב, איך יסדר דברי לימודו בקטן החל ובגדול כילה עכ"ל.

ההכנה צריכה להעשות בשני שלבים:
בשלב הראשון צריך ללמוד את הסוגיה לעצמו, מבלי להתייחס לעובדה שהוא עומד ללמד אותה, אלא צריך לעמול על הסוגיה הדק היטב ולשנן אותה לעצמו ביסודיות,
לאחר שהדברים מחוורים לו כשמלה, בא השלב השני,שלב ההכנה, איך ללמד ולמסור את הדברים לתלמידים שיראו ברכה בעמלם, בשלב זה יש צורך למיין את הדברים, איך להגיש אותם, מה להדגיש, ומה לא להדגיש והכל לפי כושר הקליטה והתועלת של התלמידים, ולכן זקוק המלמד לשלב הראשון הכולל והמקיף, כדי שלא יהיה "שבוי" ומוגבל לדברים שהוא עומד ללמד, מבלי להתייחס אל הדברים האחרים, צריך וחשוב מאד, להפעיל את התלמידים בזמן השיעור, לעודד אותם לשאול, להסביר ולתרץ, זה נותן להם חיים ושמחה ומדרבן אותם לעמול ביתר שאת, זה אמנם קל יותר להרצות את הדברים כאשר התלמידים אינם פעילים, אך התועלת שיפיקו התלמידים כאשר מפעילים אותם, היא גדולה לאין ערוך מהקשבה סבילה.
להפעיל תלמידים ולהקשיב להם יש בזה, אולי, "בזבוז" ומן, אך אין ספק שבסופו של דבר יצא הפסדם בשכרם.

ד. איך לדרבן את התלמידים ללמוד?
יש חשיבות עצומה להבהיר ולשנן לתלמידים חזור ושנן, את החשיבות של היגיעה והעמל בתורה, שרק בזה זוכים להתעלות בתורה.
וכך אמרו חז"ל במסכת מגילה ו' ע"ב וז"ל : ואמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן עכ"ל.
ויש להבהיר, שאע"פ שבלימודים אחרים קובע, בעיקר,הכישרון הרי שבתורה קובעים, בעיקר,היגיעה והעמל, בעל כשרון שלא יתייגע בתורה, לא יגיע לשום הישגים, ומאידך מי שאינו בעל כשרון שיעמול בתורה יעלה מעלה מעלה, טעמו של דבר לסיבת ההבדל שבין הקודש והחול, מוסבר בדברי מרן הרב זצ"ל באורות הקודש חלק א' פ"א ד"ה "חכמת הקודש הפועלת" וז"ל :חכמת הקודש, היא נעלה מכל חכמה. בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה, לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה, משא"כ כול החכמות העולמיות... אין להן אותה תכונה המפעלית להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן... וטעם הדבר הוא כי כל ענייני הקודש ממקור חי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסוד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה, וכל המדעים של חול אין בהם זה
הכח...עכ"ל
ה. שיטתו של מו"ר הרב יעקב כלאב
זכיתי ללמוד תורה, מספר שנים אצל מו"ר הגאון רבי יעקב כלאב זצ"ל,הוא היה גאון עצום בתורה, משנתו סדורה ובהירה כח ההסברה שלו היה מדהים, היו אומרים, בהלצה, שגם הקירות היו מסוגלים להבין אותו.
ארשום כאן מספר דברים בשמו, המלמדים כיצד צריך ללמוד וללמד. כאשר סיימנו עניין או סוגיה בגמרא היה אומר "עכשיו נלמד את המשנה ונסביר בתוך המשנה את הגמרא", וכן כאשר סיימנו ללמוד תוס' או ראשון אחר היה אומר "עכשיו נלמד את התוס' בתוך הגמרא".
בדרך לימוד זאת, היו הגמרא והראשונים מתבארים ומתבהרים.
"האם קושית התוס' קשה גם לך או שאתה מאמין לתוס' שיש כאן קושיה"? היה הרב שואל אותנו, זה היה מבחן לעצמנו, אס קושית התוס' הובנה כראוי.וכן לגבי תירוץ ,התוס' היה שואל,"האס הקושיה מתורצת גס לך "או בלשון אחרת ואיך נפלה הקושיה בתירוץ התוס' ".

ו. איך מצליחים בלימוד עפ"י הרב זצ"ל?
ואסיים בדבריו הנפלאים של, מרן הרב זצ"ל באגרת תשצ"ח כיצד מצליחים להתעלות במעלות התורה וז"ל: בכל זאת נראה שראשית כל ראוי להסביר לכל התלמידים, את היסוד הגדול, שכל הצלחת התורה, למצוא סימן ברכה בלימודו, למגמר ולמסבר, לבוא ברבות הימים,למדרגה חשובה והגונה בכתרה של תורה, הכל תלוי לפי מידת יראת ה' ועומק קדושת האמונה הטהורה המשורשת בנפש. כי בהרחבת הכח השכלי והעמקתו, לשיטתו והסתעפותו לסעיפים רבים, שהוא היסוד לחריפות ובקיאות, תלוי הוא בעומק הרצון הנפשי המתעורר להוקיר את הענינים הלימודיים שהוא עוסק בהם עכ"ל. ועיין בהמשך האגרת דברים נפלאים.


מאמר שני - חינוך מהו?
א.גדלות החינוך
ב.באור המושג "חינוך"
ג.כיצד מצליחים לחנך את האדם, כדי ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"?
ד. איך עומדים על הטבע האמיתי של הנער ?
ה.מתי מתחיל החינוך ?
ו.השמחה והחיוניות בלימוד


א. גדלות החינוך
החינוך הינו חובק זרועות עולם, הוא מלווה אותנו מאז יציאתנו לאויר העולם ועד זיבולא בתרייתא.
אעפ"י שעמד אברהם אבינו בכל הניסיונות, לא מצינו בתורה שנאמר לו בלשון חיבה אלא בענין מצוות חינוך שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' (בראשית י"ח, י"ט).
וכן נאמר בסוף פרשת האזינו (דברים ל"ב,מ"ו)"..שימו לבבכם וכו' אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות וכו'".

ב. באור המושג "חינוך"
על הפסוק "...וירק את 'חניכיו" ובראשית י"ד,י"ד) כותב רש"י הק' וז"ל "זה אלעזר שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות, שהוא עתיד לעמוד בה וכן חנוך לנער (משלי כ"ב, ו) 'חנוכת המזבח' 'חנוכת הבית' וכו' עכ"ל.

וכן כתב הרמב"ם בפירושו על המשנה (מנחות פ"ד, ד) וז"ל: וענין החינוך, ההרגל,... והושאלה מלת חינוך בדברים אלה לתחילת העשיה, כאילו מרגילים כלי זה, לעבודה זו, על דרך הדמיון, לאדם, בתחילת לימודו, מדע מסויים או מידות מסוימות שיתרגל בהם עד שיקלטו בו כתכונה עכ"ל (ע"פ תרגום הרב קאפח זצ"ל)
לאמור, שהחינוך, משמעותו להתחיל להרגיל את האדם בתחילת דרכו באופן כזה,"שהוא עתיד. לעמוד בה" "עד שיקלטו בו כתכונה",כפי שהסבירו זאת רש"י והרמב"ם.

ג. כיצד מצליחים לחנך את האדם כדי ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"?
מלמדנו החכם מכל אדם בטפר משלי(כ"ב, ו) ע"פ פירושם של הגר"א והמלבי"ם, וכך כותב שם "חנוך לנער על פי דרכו גס כי יזקין לא יסור ממנה", וז"ל הגר"א שם בדילוגים וזה שנאמר "חנוך . לנער על פי דרכו"-לפי דרך מולו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות,ואז גם כאשר "יזקין לא יסור ממנה",אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו,עתה ישמע לד, מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צווארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו עכ"ל.

ועיין במלבי"ם באותו פסוק וז"ל על פי דרכו,כי כל אדם מסוגל מטבעו לענין אחר בין בדעות,יש שמוחם חד,ויש ששכלם ישר, בלתי מחודד,וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו, ובין במעשים, יש שמוכן לאומנות מיוחד,ולמידה מיוחדת ויקבל אותה בקל עכ"ל.

ובמילים אחרות מסביר זאת רבנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל בספרו לנתיבות ישראל (מאמר ראשון, התרבות הישראלית)
וז"ל: החינוך של איש הפרטי הלא הוא ההוצאה מכח לפועל, מהעלם לגילוי, את הכוחות והכישרונות הנמצאים בנפש ,הילד בטבעה, או הראויים לפי טבעה להתקבל בה ביותר, מתוך ההשפעות החינוכיות השונות.
כשגורמי החינוך-ההורים והמורים, הספרות והסביבה של הילד-מותאמים מכוונים לשכלול כשרונו הטבעי הזה של הילד ופיתוחו בדרכי החינוך השונות, אז החינוך הוא מוצלח וטוב, ובהפך, כשכשרונו הטבעי הזה של הילד נעזב, אם לא יפותח ולא ישוכלל, כשגורמי החינוך מכריחים וכופים אותו לצד אחר, המוזר לו לפי טבעו הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח.
הצלחת החינוך היא באותה מידה שהוא עומד על עמדתו הראויה ושומר את תפקידו, שהוא מתכוון כלפי הטבע הפנימי, כאשר בראו האלוקים, להשלימו, לפתחו ולשכללו ע"י האמצעים הגורמים והמסייעים השונים... וכשהוא עוזב את היסודות הטבעיים, אז הוא חוטא לטבע ההויה ואחריתו עדי אובד, עכ"ל.

ד. איך עומדים על הטבע האמיתי של הנער?
וכאן הבן שואל, כיצד אנו יכולים לעמוד על טבעו האמיתי של הנער,ע"מ שנוכל להוציא מן הכח אל הפועל, את הכוחות והכשרונות שטבועים בו כדי שיעמוד בהם בהצלחה עד כי יזקין?
אך זאת מאיר את עינינו המלבי"ם בפסוק הנ"ל במשלי,
וז"ל: וזה יוכר בהנער לפי התשוקה, ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד... שאז לא יסור ממנה גס כי יזקין לא כן אם יחנכהו אל מה שזולת טבעו עכ"ל.
למדנו מדבריו של המלבי"ם שישנס שני סימנים שבהם יוכר טבעו האמיתי של הנער:
א. לפי התשוקה
ב. לפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד
שני הסימנים הנ"ל הם כמעט חופפים,שהרי מי שמשתדל בעצמו בדבר מיוחד,סימן שיש לו
תשוקה לדבר וכן להיפך, לפני שנים רבות שמעתי על סימן נוסף המראה את טבעו האמיתי, של האדם, והוא גודל ההצלחה שנוחל בדבר שהוא עוסק וגם נהנה במה שהוא עוסק.
וזה אמור במיוחד בדברים רוחניים, סימן זה של הצלחה קל יותר להוכחה באדם מבוגר ולא בנער.

ה. מתי מתחיל החינוך?
מן הראוי להוסיף בזה דברים נפלאים של מרן הרב קוק זצ"ל בקשר לחינוך וז"ל מרן הרב זצ"ל בערפלי טוהר י"ט ע"א : החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לככל איזו הכרה והחינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם, והאמוני מההתחלה היצירית והתקדשתם והייתם קדושים עכ"ל.
ועיין בעניין זה באור החיים הקדוש פרשת ויחי (פרק מ"ט, פסוק ג' ד"ה גם יש לגלות)

ו. השמחה והחיוניות בלימוד
ומוסיף מרן הרב זצ"ל בערפלי טוהר דף מ"ו וז"ל עיקר היגיעה הרוחנית ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה שהוא מתרחק, ממה שהוא מוכשר לו מסגולות נפשו עכ"ל,
לאמור, אדם שעוסק בדברים שנוגדים את טבע נפשו,יש לו צער ואי סיפוק פנימי וזה הופך אותו לאדם ממורמר ולא יוצלח.

ואסיים בדברי מרן הרב זצ"ל באורות הקודש ג' בחלק המוסרי האלוקי דף ח' וז"ל: ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלוקים, החיה והרעננה, שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחיתה עם הככרים(?) המעשיים שבחיים, מצוותיו שמור, כי האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל להויה הכללית ,ולמקוריותה.

אי אפשר לייסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף אחד מים החיים שלו, כי אם כל האדם צריך שיבוא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, כל החיים שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא העומד לספוג אל תוכו

פתרון גמור ורצוי לחידת העולם והחיים, העוקדת ומכאבת כל כך עכ"ל.

מאמר שלישי - בנתיבות החינוך
א.עצות למחנך הצעיר
ב. שעת מחנך
ג. חובת המחנך
ד. איד מוכיחים תלמידים?
ה. עידוד התלמידים

א.עצות למחנך הצעיר
דרכי החינוך רבים ומגוונים הם, באשר כל תלמיד הוא עולם בפני עצמו, וכמספר התלמידים, כך שונים ומרובים גווניו של החינוך.
לחנך זהו יעוד נכבד וקדוש, מן העבודות הקשות שבמקדש, אך מאידך הוא נותן הרבה סיפוק ושמחה שאין ערוך לה.
יש ורואים את הפירות לאחר תקופה קצרה ויש שרואים את הפירות לאחר שנים, וצריך לזה הרבה סבלנות ואורך רוח, לא להתייאש ולא ליפול ברוח.
צריך להתרומם ולהשקיף על הדברים במבט הרואה למרחוק (ככתוב באיוב "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק")

ולא להניח לקשיים הזמניים של יום יום להחליש את הרצון והתקוה.

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו" -אין זו הבטחה בלבד, אלא גם תנאי, מתי ברינה יקצורו אם אתה זורע בדמעה. דוקא הקשיים הזמניים, שהם נראים למחנך בלתי מנוסה, כמעט כבלתי אפשריים להתגבר עליהם, הם הם,המחשלים ביותר,ובסופו של דבר דוקא מתוך זה ,ברינה יקצורו וכמו שנאמר "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול".
ולכן מחנכים צעירים, זקוקים להרבה עידוד ולעצות טובות ומועילות, על מנת להקל עליהם, את תפקידם הקשה והנעלה.

צריך וחשוב להכיר היטב, כל ,אחד ואחד מן התלמידים כבר מן הימים הראשונים, יש לזה תועלת גדולה וזה מביא פירות מידיים. צריך לשוחח עם כל תלמיד בנפרד בלי לחץ של זמן, ובלא חקרנות (חשדנות) יתרה ובאווירה נעימה. לפני שיחה זו חשוב לראות את תיקו האישי של התלמיד ולשאוב פרטים מן המחנך הקודם שלו או ממי שתפקידו לקבל תלמידים חדשים.

רצוי לדעת היכן למד קודם ומה למד שם ומהם תחביביו אס ישנם כאלו. כמו כן רצוי לדעת, מי הם הוריו ועיסוקיהם וכן אחיו ואחיותיו. שיחה זו והכירות זו יש לה חשיבות רבה, במידת ההצלחה של המחנך והחניך גם יחד.

ב. שעת מחנך
זה מספר שנים, נקבע על ידי מערכת החינוך, שכל מחנך יקדיש שעה בשבוע לכיתה לחינוך הנקראת "שעת מחנך"
שעה זו מיועדת לשוחח על נושאים שונים שמעניינים את התלמידים, בעיות אקטואליות, פוליטיקה וחברה וכדומה שלא מגיעים אליהם בלימודים הסדירים. דבר זה חשוב וחיובי, אך חשוב להדגיש היטב, מחנך צריך לחנך גם מעבר ל"שעת מחנך".
כל הלימודים הסדירים צריכים להיות "שעת מחנך" דהיינו שהמחנך צריך להחזיק יד על הדופק ולנצל כל הזדמנות, בכל השעורים,להקרין מסרים חינוכיים ומוסריים לתלמידים.
מותר וצריך, גם באמצע השיעור לסטות, בצורה מתוחכמת, לאיזה רעיון או סיפור, שיש בהם מוסר השכל.
כי הדברים הנאמרים כבדרך אגב, משפיעים הרבה יותר מדברים הנאמרים בצורה ישירה.
כאן צריך המחנך להפעיל את השכל הישר במקום ובזמן הנכונים, ככתוב במשלי ט"ו,כ"ג "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעיתו מה טוב" ופירש רבינו יונה וז"ל: "דרך האדם שישמח במענה פיו, כאשד ידבר נכונה, ואף גס זאת, דבר בעיתו מה טוב, על כן יניח האדם דרך טבעו, שהוא מתאוה בכל עת לדבר, מה שעולה בלבבו מן הנכוחות, וימשול בתאותו ולא ידבר רק דבר בעתו, אעפ"י ששמחה לאיש במענה פיו עכ"ל.
לאמור החכם מכל אדם, מדריך אותנו (עפ"י פירושו של רבינו יונה) שגם את הדברים החשובים והנכונים, צריך להתאפק מלומר אותם עד שמוצאים את העיתוי הנכון.

ג. חובת המחנך
חובת המחנך לגלות יחס אבהי לתלמיד: לעודד, להדגיש את התכונות החיוביות שנמצאות בו ומתוך כך לדרבן אותו לעלות במעלות התורה ויראת שמים.
יש צורך להוכיח וגם לגעור לפעמים בתלמיד אך בלי כעס וברוח טובה, לא לבייש, לא להשפיל, אלא להצביע על הדברים החיוביים שבו, ומתוך זה יש להעיר לו שאין זה מתאים לו להתנהג כפי שהתנהג.

ד. איך מוכיחים תלמידים?
כתוב במשלי פרק ט,ח "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" ופירש זאת האלשיך הקדוש כאשר אתה בא להוכיח אדם אל תאמר לו לץ שכמוך! פושע שכמוך! מדוע אתה עושה זאת! אם תוכיח אותו בצורה זו הוא ישנאך ולא יקבל את התוכחה שלך, אלא תאמר לו הרי חכם אתה, הרי הנך אדם טוב, מדוע אתה עושה זאת, הרי אין זה מתאים לך 'ויאהבך' ויקבל את התוכחה שלך.
שאלו פעם את מרו הרב צבי יהודה זצ"ל, האם צריך להוכיח אדם שעשה מעשה בלתי הגון, והשיב "אתה אוהב אותו, תוכיח אותו", להוכיח מותר רק מתוך אהבה כנה ורק אז יחדרו הדברים בלב השומעים, ויפעלו את פעולתם לטובה ולברכה.
כתוב במשנה באבות פרק ב',ט "אמר להם צאו וראו אזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם...רבי יהושע אומר חבר טוב" ופירש רע"ב וז"ל: חבר טוב שמוכיחו,כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון עכ"ל.
דוקא חבר יש לו את היכולת והרשות להוכיח את חבירו.
ובתפארת ישראל כתוב וז"ל: שכשייעצו להסיר חסרונותיו, לא יתבייש מלפניו, ולא יכעס, בידעו שליבו תמים עמו וישמע עצתו כמו שהיתה אמו לרבי יהושע" עכ"ל.

ה. עידוד התלמידים
גם תלמידים טובים ומעולים זקוקים לעידוד, למלה טובה וליחס חם ואוהב, הם עמלים, הם משקיעים, הם מצליחים. והם מצפים שהרב או המורה יעריך את זה. לכו חשוב להקדיש לזה תשומת לב מיוחדת,לשבח תלמיד כאשר יודע יפה מה שלמדו, תרץ יפה, הקשה יפה. הקשיב יפה, לשבח אותו בפה מלא ובלב מלא.
הרב צריך להיות שמח באמת בהצלחתו של התלמיד ולהביע את שמחתו בפומבי.זה יועיל לדרבן גם את התלמידים האחרים כדברי חז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"א ע"א).
ולסיום אצטט את דברי מרן הרב זצ"ל במכתבו לבנו יחידו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל אגרת כ"ח אשר כל אחד מאיתנו צריך לשאוף להשריש דברים אלה בליבו ובמוחו ובלב התלמידים ואז ישכילו כל מה שיעשו.
וז"ל :חזק ואמץ, רק התאמץ, בני יקירי, במידות טובות וביראת השי"ת ואהבתו, בשקידת התורה למגמר ולמסבר ולחזור יפה, שיהיו ד"ת שנונים ומחודדים בפיך ולהשתלם כמה דאפשר בכל מיני שלמות ומעלות וידיעות שהם תפארת לאדם, ואל תקטן בעיניך אפילו מעלה קטנה להשתדל,להשתלם בה ואל ימעט בעיניך כמו כן חסרון אפילו היותר קטן בדרכיך ומידותך והנהגותיך לתקנם ולשכללם והיה תמיד מלא רצון, ונוטה יותר לשמחה וטוב לבב...עכ"ל. 


מאמר רביעי - כיצד להתמודד עם בעיות משמעת

בעיית המשמעת, היא בעייתם העיקרית של הרבה מורים, ובעיקר של מורים מתחילים ובלתי מנוסים. אי היכולת להתמודד עם בעיית המשמעת גורמת להרבה מורים, תסכול, אי ביטחון ודימוי עצמי שלילי, ובסופו של דבר הס עוזבים את ההוראה ומחפשים את מזלם בעיסוקים אחרים.

יתר מכן, זה מרתיע אנשים מוכשרים ובעלי יכולת לבחור במקצוע ההוראה, מתוך חשש שלא יוכלו להתמודד עם בעיית המשמעת. עניין זה דורש מאיתנו התייחסות ותשומת לב למצוא דרכים להפחית את בעיית המשמעת על ידי עצות מועילות והרבה עידוד ותמיכה במורים מתחילים.

ברצוני להתמקד במספר עצות שיכולות להועיל להפחית במידה רבה את בעיית המשמעת. כל מי שבוחר במקצוע ההוראה צריך לבדוק את עצמו היטב, האם הוא מתאים לזה, בעיקר עליו לבחון את עצמו.האם הוא אוהב מאוד ילדים. אם יש לו ספק בזה, מוטב שיחפש לו מקצוע אחר, מי שאינו אוהב ילדים לא יוכל להצליח במקצוע ההוראה. מקצוע ההוראה דורש הרבה סבלנות ואורך רוח, ומי שחסר מידות אלה,מוטב שיוותר על כך לטובת אחרים טובים ממנו.

ישנן סיבות שונות לבעיית המשמעת בכיתה וחלק ניכר מהן נובעות מאישיותו ומתפקודו של המחנך או המורה.

ארשום כאן כמה מהם ולאו דווקא לפי סדר חשיבותן:
א.   בנינו תלמידינו נ"י הם חכמים ופקחים, יש להם חכמת חיים נפלאה בהכרת טבעם של אנשים, יותר ממה שאנו משעריס. הם תופסים מהר מאד, את טיב אישיותו ובקיאותו של המחנך או המורה, והם מכבדים ומעריכים אותו.בהתאם למידותיו וכישוריו.ולכך צריך הרב או המורה להיות בקי היטב במה שהוא מלמד, שתהיה משנתו סדורה ובהירה, בהירות בהבנה ובהירות בהסברה, וכמובא בשם ר' חיים מבריסק שאם חסר בהסברה סימן שחסר בהבנה, ומתוך כך התלמידים יעריכו אותו,יקשיבו לו ולא יפריעו לו.

ב.   הכירות אישית קרובה עם התלמידים בתחילת זמן הלימודים, ולפחות עם אלה שעלולים להפריע (זה ניתן לברר בשלב מוקדם יותר) על ידי שיחות אישיות או שיחות כבדרך אגב, שבהם אפשר לגלות הרבה דברים משותפים, אשר מקרבים איש לרעהו. יש כאן סיכוי סביר, שכתוצאה מזה, הם יתביישו להפריע.

ג.    לדבר בשלווה, בבטחון ובקול ברור ולא לנסות להשתלט על ידי צעקות, שלווה מקרינה שלווה, זה בדוק ומנוסה.

ד.    לא לדרוש דרישות, מעבר לסבירות,ואחר כך לוותר,זה משדר חולשה, להיות עקבי, אבל גם גמיש בעת הצורך ולא לעמוד תמיד, על קוצו של יוד, אין בזה סתירה.

ה.   אם קורה שהתלמידים עייפיס ותשושים (הלכו מאוחר לישון אחרי מסיבה או ביום צום וכדומה) אפשר לעבור לאיזה נושא שמעניין אותם או לספר להם איזה סיפור מעניין עם מוסר השכל.

ו.     להיות דייקן, לבוא בזמן לשיעור ולסיים את השיעור בזמן, זה משדר לתלמידים שהזמן הוא יקר ומאידך גם התחשבות בזמנם הם.כאשר נוהגים כך,לומדים התלמידים לנצל את הזמן בזמן שלומדים וזה מפחית את ההפרעות.
ז.    להקשיב להם, להתחשב בהם והעיקר לאהוב אותם באמת, "כמים הפנים לפנים,כן לב האדם לאדם משלי" (כ"ז, י"ט) ופרש רש"י הקדוש וז"ל: "כמים הללו, הפנים שאתה מראה לתוכן, הן מראות לך,כן לב אדם לאדם, חבירו, לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים עכלה"ק.

וכן פירש האור החיים הקדוש בתחילת פרשת ויגש וז"ל: "ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו, על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דברי פיוסו...עכ"ל.

ח.   הפערים הלימודיים שקיימים בין תלמידי הכיתה, גורמים לעיתים קרובות להפרעות.המוכשרים משתעממים כאשר יש צורך לחוור ולהסביר, לפחות מוכשרים, ולהפך ,כאשר מעלים את הרמה, הרי החלשים אינם מבינים ומשתעממים.וקיים החשש, שכל אחד בתורו הוא ,יפריע במקצת, צריך להיות ער לזה ולנקוט באמצעים, שאינם חד-משמעיים על מנת להתגבר על תופעה זו.
"כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" (תהילים קכ"ז) לפעמים, בדרך מקרה, הם דומים ל"חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהילים ק"כ) אבל בדרך כלל אפשר לומר עליהם: "אשרי הגבר , אשר מלא אשפתו מהם, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהילים קכ"ז), שמעתי להסביר (איני זוכר בשם מי) את הדימיון שבין החיצים ביד הגיבור ובין בני הנעורים, כאשר יורים את חיצים ויש סטייה קלה בזמן שמושכים בקשת, זה גורם סטיה הרבה יותר גדולה בפגיעה במטרה, כן בני הנעורים כאשר קיימת סטיה בזמן נעוריהם, הרי כאשר הם גדלים ומתבגרים הסטיה יותר גדולה, אם קיימת סטיה קלה בבנין גשמי, ביסוד, הרי הסטיה גדולה מאוד בגבהו למעלה, והוא עלול ליפול, ואם כך הדבר בבנין גשמי,ק"ו בבנין רוחני של תורה ויראת שמיים.ולכן חובה עלינו להדריך ולחנך את בני הנעורים) ללא שום סטיה.

מאמר חמישי - כיצד מחנכים?
א. חשיבות העיסוק בחינוך
ב. חשיבות החינוך בדורנו
ג. הרב כמלאך ה' צבאות
ד. אהבת המחנך את תלמידיו
ה. התלמידים קרויים בנים
ו.   עידוד התלמידים

א. חשיבות העיסוק בחינוך
לחנך וללמד, הן המשימות הגדולות והנכבדות ביותר,מאז ועד הנה ועד בכלל, ובעיקר בישראל.
"והעמידו תלמידים הרבה" זהו הצו של אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה, ובהמשך הדורות מסרו את נפשם, גדולי ישראל, למלא את המשימה העליונה הזאת בכל התנאים והמצבים הקשים ביותר (עיין סנהדרין י"ד ע"א).

ב. חשיבות החינוך בדורנו
בדורנו אנו, לאחר שזכינו בחסדי ה', לאחר גלות ארוכה וקשה ביותר ולאחר שואה איומה,לחזור לארצנו,לעצמאות ולקיבוץ גלויות, מקבלות המשימות הנ"ל חשיבות מיוחדת ומשמעות גדולה, בתפקידם לחבר ולאחד את עמנו החוזר לארצו והמפורד בדעות והנהגות, כתוצאה מן הגלות הארוכה וטומאת ארץ העמים, שניתקו את חלקי עמנו.
על כן מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת,להכשיר ולהעמיד, תלמידי חכמים-מחנכים, מעולים ומסורים, מלאים בתורה ויראת שמים ומידות נעלות, על מנת שישכילו להעמיד, תלמידים בדמותם הקרינו עליהם מאור תורתם,יראתם וענוות רוחם,טופח על מנת להתפיח.

ג. הרב כמלאך ה' צבאות
המעלה הראשונה והחשובה ביותר שנדרשת מן המחנך, שבזה תלויה הצלחתו,היא מדרגת סגולתו המוסרית. הדוגמה האישית הנעלה,זהו התנאי הראשוני,להצליח בתפקידו ולהשפיע רבות כמורה וכמחנך.
הורו לנו חז"ל במסכתות מו"ק יז ע"א ובחגיגה ט"ו ע"ב בשם רבי יוחנן וז"ל "מאי דכתיב, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו עכ"ל.
ובסגנון שונה נאמרו אותם דברים בשם רבי יוחנן במסכת תענית ז ע"א, מלבד ההסבר הפשוט, שמעתי עוד שני הסברים, במה שמדמים חז"ל את הרב ההגון למלאך ה'
א. מלאך כידוע, נקרא "עומד",לעומת אדם שנקרא "הולך", כי מלאך אינו עולה ואינו יורד, משא"כ אדם עולה או יורד, וכמו שכתוב בזכריה ג' בדבריו ליהושע הכהן הגדול "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה וז"ל הגר"א באבן שלמה פרק ד' ה', כל זמן שהאדם עוסק בעבודה היצה"ר רובץ במנוחה, וכל מגמתו הוא רק ללכוד האדם במצודתו, בשעה שהוא פוסק מעבודה עכלה"ק ובהמשך באות ח' כותב הגר"א וז"ל: אם אין האדם משתדל לעלות תמיד מעלה, מעלה, על כרחו ירד מטה מטה עכלה"ק.
מכאן שהרב צריך להידמות למלאך בבחינת "עומד",היינו,שעליו לראות רק את תועלת תלמידיו ולא את תועלת עצמו. על הרב מוטל החוב ללמד את תלמידיו אותם נושאים , בין בכמות ובין באיכות, שהם לתועלת תלמידיו, ולא לבחור בנושאים או בצורת לימוד שהם לתועלת עצמו, אעפ"י שהם מועילים במידה מסוימת גס לתלמידיו.
ב.הסבר נוסף בדמיון של הרב למלאך כידוע אין מלאך עושה שתי שליחויות, כל כולו.צריך שיהיה נתון באותה שליחות שנשלח אליה, ולא בשום דבר אחר.כמו כן הרב המחנך והמלמד תורה צריך להיות כולו מסור אך ורק לתפקידו הנעלה ולא לעסוק בשום עיסוק אחר.

ד. אהבת המחנך את תלמידיו
מעלה נוספת ,שאינה נופלת בחשיבותה מן הנ"ל,שנתבעת מן המחנך היא,שעליו להתמלאות באהבה עמוקה ונאמנה, לתלמידיו, כשם שהוא מתייחס לבניו. כאשר הגיעה שעתי, ללמוד עם בחורים, נכנסתי למרן הרב הנזיר רבי דוד הכהן זצ"ל, ושאלתיו כיצד מחנכים וכיצד מלמדים? וענה לי בזה הלשון "תאהב אותם, ואם הוא לא כל-כך יפה, תתאהב בשיניים שלו". דהיינו, העיקר הוא לאהוב אותם ואם ישנו תלמיד שקשה לך לאהוב אותו,מפני שאינו נראה כל כך יפה, תתאמץ למצוא אצלו, איזו נקודת חן ודרכה תהיה מסוגל לאהוב אותו, כי אין אדם שאין אצלו משהו חיובי. ומעין זה כתב בספר חובות הלבבות וז"ל: ונאמר על אחד מן החסידים,שעבר על יד נבלת-כלב מסרחת מאוד ואמרו לו תלמידיו :כמה מסרחת נבלה זאת! אמר להם : כמה לבנות שיניה ,ונתחרטו על מה שסיפרו בגנותה עכ"ל (שער הכניעה פרק ו')

ובעניין זה כבר כתב מרן הרב קוק זצ"ל בספרו ערפלי טוהר דף ק"ז וז"ל: כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד מתאהב אדם על הבריות בחיבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה,כי ההתעניינות בצד הטוב שהוא פוגש אותה תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים. וכיסה קלון ערום,עכ"ל

ה. התלמידים קרויים בנים
מצינו בתורה שהתלמידים קרויים בנים, והרב קרוי אב. על הפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו',ז') כותב רש"י וז"ל: לבניך,אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם וכדומה "וכן חזקיה שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים וכדומה וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי ,רכב ישראל ופרשיו עכ"ל ועיין עוד במדבר ג', א וברש"י שם.

הטעם הפשוט, שהתלמיד נקרא בן והרב נקרא אב, משום שהרב העניק לתלמיד חיים רוחניים חדשים ועשה אותו כבריה חדשה (עיין בספר "מצווה ולב" לרב בר-שאול זצ"ל בתחילת הספר ד"ה לידה רוחנית) אך בנוסף לזה, יש כאן הדרכה, כיצד צריך הרב להתייחס לתלמידיו,על הרב להתייחס לתלמידו,כשם שהוא מתיחס לבנו, עליו לאהוב אותו, לדאוג לו,לקרב אותו במאור פנים, להתעניין בו התעניינות אמיתית ועמוקה, לעודד אותו בכל עת ובמיוחד כאשר התלמיד נמצא במצוקה נפשית או לימודית, להתפלל לשלומו הגשמי והרוחני, כשם שהוא מתפלל על עצמו ועל בני ביתו.

מן הראוי להעתיק בזה מספר שורות מן הספר אמונה וביטחון למרן החזון איש זצ"ל וז"ל:
מן המפסידים הגדולים, היותר עיקריים היות מלמד לרבים בלתי שלם במידותיו... והתייחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות ומיצוי המידות... וכאשר יתמיד החניך, לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול מידות רעות מן המחנך... והמחנך הזה יפרה וירבה תולדותיו כדמותו וכצלמו...עכ"ל (פרק ד' אות ט"ז)

ו. מטרת חינוך הילדים
ונסיים בדברי קודשו של מרן הרב זצ"ל וז"ל: צלול הוא הרצון של הילד, ועם זה צלולה היא בינתו, כלומר, גרעין הדעה הטבעית שלו הוא גרעין בריא, שכל ההשפעה הלימודית צריכה להיטפל יותר ממה שהיא רגילה להיטפל בהתפתחותו, כששמים) המטרה של שמירת הניקיון של הכישרון הילדותי של אוצר האושר של האדם, בראשית היסוד החינוכי באה התפתחות באופן מבורך עכ"ל (ערפילי טוהר קל"ו).

אין תגובות:

פרסום תגובה